?

Log in

entries friends calendar profile
masha_glozman

 

 

חם. ואני מזיעה

פלגים פלגים

כמו איזה שמנה.

בין שדיי,

במורד גבי,

מאחורי ברכיי

זהו יום הביל.

מנסה לא לבכות,

הבחילה מתגברת,

אני לבד,

והראש מתפוצץ.

לא לבד, בעצם,

התינוקת צועקת.

היו לי דברים לעשות -

אנשים לְעַנְיֵן,

תופעות לתחקר,

לספר סיפורים,

לשלוח שירים.

להכין ארוחה,

לרחוץ הכלים,

לטאטא הרצפה

לחבק, לחתל.

הראש מתפוצץ לי,

תעזור אלוהים,

להקיא, או לישון?

או לצלול לקישון?

בסוף כבר נכנעתי.

כן, לקחתי אדוויל.

בכיתי בכי תמרורים.

על הרצפה, חסרת אונים.

פתאום זה עבר,

ועשיתי את כל הדברים.

התקרר קצת,

והתינוקת צוחקת.

2 comments or Leave a comment

אביב ימים
החום מרפה את אבריי, משלח את גפיי.
כל עוד אני לא מסתכלת במראה
אני מרגישה ארוכה וגמישה,
וריח פריחת המורן
(ששורה באוויר מעלה עד הקומה הרביעית)
מבשר, כתמיד, על התלקחות נפש פראית.
ונכון שהלב מתרחב באימה
ממחשבה על כל ייסורי החמה
(כן, הלחות, ושעות הצהריים).
נכון.
אבל עתה זו עדיין אותה החמימות
שמדגדגת את העור ומלטפת בנעימות
שמזכירה לתלמידה שבי בכל הרגעים
עוד מעט מגיע החופש הגדול
עוד מעט יהיו חיים משוגעים!
Leave a comment

טליה היא תינוקת טובה, סקרנית ואוהבת אדם (עד שהוא מנסה לתפוס לה את הידיים). היא לא דורשת הרבה מהחיים, רק מה שכל אדם בר דעת דורש: אוכל טוב, שינה עמוקה, לנגן קצת בפסנתר, לקרוע כמה ספרים ולשחק קוקו. טיול באוויר הצח, בעיקר אם נתקלים בדרך בכלבים, חתולים או ציפורים, משמח אותה גם כן. כשהיא קצת מצוברחת, היא בדרך כלל בוכה קצת, או צועקת א! בקצב קבוע. אז, בדרך כלל, עוזר המוצץ (להלן: השסתום, הזמם או הפקק). זה כבר כמה שבועות שכשהולכים איתה בעגלה יש תוכנית בידור קבועה: מטיילים בנחת ואז לפתע נשמע פק! וההורה העירני שם לב שהמוצץ נפל מהעגלה - או שהושלך על ידי יד קטנה וחקרנית שבודקת אם גלילאו באמת צדק או שנדחק החוצה על ידי גופיף שמנמן הפונה לכל הצדדים כדי ליהנות מהחוויה האורבנית במלואה. או אז יתחוב ההורה העירני את המוצץ לפיו כדי לחטא אותו מזוהמת הרחוב (ותוך כדי להתחסן מכל המגפות הנגיפיות ולחטוף צקצוקים מכל עוברי האורח) ואחר כך יכניס אותו לכיס זמין להורים בלבד. עד ה-א! הבא. ההורה העירני, שאולי כבר פיתח תלות מה באותו אמצעי מבורך, בודק מדי פעם אם המוצץ עדיין בעגלה, למקרה שפספס איזה פק. אם גילה כי פספס, יעשה אותו הורה מודאג כמה צעדים אחורה (ולפעמים אף רחוב שלם) עד שימצא את האלמנט הסיליקוני ויאחסן אותו כראוי.
היום - חורף סוער בתל אביב - הלכנו מהחדר עריכה הביתה. היה מאוחר, היה קר, והיו צריכים לבוא אורחים. כמעשה שבשגרה בדקתי אם המוצץ עדיין בעגלה וכשראיתי שהוא לא ביקשתי מיונתן שיבדוק את הרחוב. הוא, יד אחת על כידון האופניים ויד אחת אוחזת בפלאפון, עשה סקירה מהירה אבל לא מצא מאומה. המשכנו הביתה.
וכך, אחרי האמבטיה (נפלאה כתמיד) טליה ציפתה לשעת הרוגע שלה, עטופה במגבת, בוהה בתקרה, מוצצת מוצץ במרץ ומחכה בסבלנות לבקבוק. אלא שהמוצץ שהוצע לה כבר היה דגם מיושן, וכמה שניסתה להתאים אותו לפיה זה לא עבד. כך התחיל סקנדל המילניום, שכלל בכי תמרורים, דחיית הבקבוק ויריקת המוצץ בבוז נעלב. בעוד אני נועלת מגפיים במטרה לרוץ לסופרפארם הקרוב ולהצטייד במוצץ מהדגם העדכני, יונתן הרגיע את הסולטנית העייפה, האכיל אותה והרדים אותה.
אני, שכבשתי בכי משלי במשך כל הסצנה, רציתי לעשן ג'וינט, לראות איזה סרט, לפטפט על הא ועל דא.
נרדמתי בשמונה וחצי בערב. 

Leave a comment